בימים אלה של משבר הקורונה, כשעידוד תוצרת כחול-לבן נשמע מכל פינה, מכבי פתח תקוה היא סמל האיכות של תוצרת הארץ. הניצחון 0-2 על המוליכה מכבי חיפה יצר אשנב להיכנס אל הפלייאוף העליון. רק אוסף מקרים בלתי צפוי ימנע ממנה את הכרטיס לחלק העליון והיוקרתי של הליגה.
הניצחון שהושג בשבת בחיפה, בשעה שהקבוצות הנאבקות מולה על הכרטיס לפלייאוף העליון, מכבי נתניה והפועל קריית שמונה, ניצחו – שיקף את דמותה של הקבוצה העונה: צעירה, תוססת ושאפתנית, עם התלהבות ונחישות שביום נכון, כשגיא לוזון מכין אותה נכון ורץ ומשתולל על הקווים כמו בשבת האחרונה – היא יכולה לנצח כל קבוצה בליגה.
לאורך כל דקות המשחק פתח תקוה הייתה טובה יותר מחיפה. גם בזכות הצעירים המוכשרים שלה, אשר מזמן כבר אינם אנונימיים.
השבת ראינו את עבדה, קופר, ואת אזולאי מעל כולם, כשהם מה הם יודעים לעשות. ובניגוד לדעה הקיימת שההצלחה היא בזכות חוליית החוד והיכולת הקטלנית לצאת להתקפות מתפרצות מהירות ויעילות, השבת, מול ההתקפה הכי פורייה בליגה, ראינו גם את ההגנה במיטבה, בניצוחם של ירדן כהן, בלוריאן, פלשר ותומר לוי, שחסמו הרמטית את ההתקפה החיפאית שניצבה חסרת אונים ומתוסכלת, בלי יכולת לכבוש – תופעה נדירה העונה.
מה שברור הוא שמכבי פתח תקוה מרוויחה את מקומה בצמרת הליגה ביושר, ומעבר לכל, משובב נפש לראות קבוצה ישראלית שבנויה בעיקר על בסיס של שחקני בית. שאפו, גיא.
ומעבר לכביש
בוקה ומבוקה ומבולקה – זה מה שקורה בצד השני של העיר. הפועל פתח תקוה, עם השם המפוצץ וההיסטוריה הנוצצת, הולכת ומתדרדרת, והשאלה היא עד היכן היא עוד תמשיך לרדת. כואב הלב על אוהדיה הרבים והמתוסכלים. ביום שישי האחרון הזדמן לה משחק של אפשרות ליזום שינוי, להתאושש. זה היה משחק שבו היא הייתה חייבת לנצח את הפועל כפר שלם מהתחתית, לחצות את הקו האדום במגמה לצעוד לעתיד ורוד יותר, שיבטיח את מקומה הבטוח בליגה השנייה.
מה ביקשו שם בסך הכל? הרי זה מה שנדרש מהמנהל המקצועי שלה אייל ברקוביץ', שעל הנייר לפחות, אמור להיות המנהל המקצועי הטוב ביותר, בטח בליגה השנייה. אייל הרי משוכנע שהוא ראוי ומתאים ביותר להוביל את הנבחרת הלאומית, ובכלל את הכדורגל הישראלי.
אז הצפי היה שברקוביץ' יכין את הקבוצה בהתאם לכישוריו. במציאות ראינו קבוצה אנמית, נטולת זיק של חדוות משחק, עם אוסף של שחקנים ללא שמץ של מוטיבציה לשחק ולנצח. קבוצה שהזכירה את עירוני ראשל"צ של ברקוביץ' לפני כשתי עונות, כשגם התיקו אפס מול כפר שלם היה עבורה הישג. את הטעות הגדולה ביותר במשחק עשה מאמנה חיים שאבו, שהכניס למשחק בדקות הסיום את ליאור ברקוביץ'. כן, הבן של האבא. ובזה חרץ את גורלו ללכת הביתה, כמו מסאי דגו שאותו הוא החליף על כיסא המפלט של מאמן הקבוצה.
להיות בימים אלה מאמן של הפועל פתח תקוה, כמו להיות אוהד של הקבוצה הזו, זה מפח נפש אמיתי – בעיקר למי שציפה שהמשיח ברקוביץ' עם בנו יביאו את הישועה.

הפסקת VAR
כאשר נכנס ה-VAR לחוקי משחק הכדורגל, היו רבים שחשבו שזה יביא משב רוח חדש ומרענן למשחק. זאת לאחר שהיו מי שדאגו לאורך עשרות שנים לשמר את הייחוד ואת השמרנות של כללי המשחק בקנאות רבה.
במציאות, האלמנט האלקטרוני הזה, בעיקר בליגת העל שבה הוא מופעל, הפך לסיוט של ממש. מעבר להחלטות המפוקפקות שמתקבלות בסיועו, הזמן שלוקח לשופטים לקבל החלטה מוציא לא אחת את קהל הצופים והקבוצות מהכלים. זה גורם להפסקות ארוכות מדי במשחק, וכל זה מנוגד לבסיס משחק הכדורגל, שהוא דינמי ושוטף. חייבים למצוא פתרון לבעיה, ולפחות להגביל את זמן ההחלטה של השופט.