בחיפה של השבוע שעבר – מכבי לפני משחקה החשוב מול בית"ר ירושלים בטדי, ומצב הרוח הרקיע שחקים. התוצאה 0-5 על הפועל תל אביב השכיחה את ההפסד המביך להפועל כפ"ס, ויחד עם התיקו שהפועל חיפה סחטה ממכבי תל אביב בשניות הסיום – התאפשר למכבי חיפה להגיע למרחק נגיעה מהאלופה.
בכרמל יצרו תחושה של משהו שמריח אליפות, ריח שמזמן לא הורגש שם. כל זה היה נכון עד ליום שני. עד שמכבי חיפה הגיעה לטדי. לפתע, אותה קבוצה שדרסה לפני שבוע את הפועל תל אביב, נראתה כמו קבוצה אחרת, קפואה, אנמית, מבולבלת וחסרת אונים מול בית"ר הרעבה, שהתנפלה ללא רחמים על הטרף שנפל לידיה.
בגלל חוסר ליטוש והיעדר תיאום בהרכב המחודש של בית"ר ירושלים, שעדיין לא במיטבה, חיפה חזרה הביתה רק עם שני שערים. התירוץ של פחד גבהים במכבי חיפה לא מתקבל, כי מדובר בהרכב שחקנים שרובם מנוסים במעמדים כאלה, שעברו פרק בהתמודדות עם מצבי לחץ,
מכבי חיפה היא פשוט קבוצה לא יציבה, שסובלת מהתופעה באופן כרוני, גם במהלך משחקיה וגם בין משחק למשחק – סימפטום שנובע מהערכות טקטית לא נכונה, בעיקר לקראת משחקים מכריעים.
ראינו את זה כשבלבול הושיב על הספסל את מאבוקה ואת שרי במשחק הראשון נגד מכבי ת"א, כשהשניים היו בשיא יכולתם, וראינו את זה השבוע כשבלבול העלה את דולב חזיזה רק בדקה ה-60 ונזכר שוב להעלות את ירדן שועה לקראת הדקה ה-80, כשהיה ברור משריקת הפתיחה שהבעיה של מכבי חיפה היא במרכז השדה. ביום חלש של נטע לביא וביכולת החלשה מאוד של שרי, שנמשכת כבר כחודשיים, ללא מענה של בלבול. גם העדפה שלו להעלות את סינטיהו סוליליך במקום מוחמד עוואד הייתה מוטעית.
לכל זה צריך להוסיף עובדה ברורה: התגובות והחילופים של בלבול להתרחשויות במגרש הם מאוחרים והכרת היריבות היא לקויה. עם סגל כמו שיש למכבי חיפה, היא צריכה להוביל היום את הליגה, או לפחות להיות צמודה לתל אביב. במציאות? חבורת מיטש יכולה להיות רגועה. היא תהיה אלופה.
דור הולך
בסוף השבוע הלך לעולמו יהודה גבאי, אחד מהספורטאים, העיתונאים והעורכים המיוחדים והאהובים בספורט הישראלי, אחרון דור הנפילים, שהקים ועיצב את דרכה של עיתונות הספורט בישראל בעיתון הספורט המיתולוגי "חדשות הספורט".
גבאי התגאה תמיד באהבתו הגדולה לעירו רמת גן, שבה גדל, למד וחי מרבית שנות חייו הארוכות, כפי שהוא הנציח את זה בספרו הביוגרפי: "הלו, אני עוד פה".
עבורי, יהודה גבאי הוא לא רק מגדולי עורכי עיתונות הספורט, הוא גם מורי ורבי, הוא זה שפתח בפניי את הצוהר לעולם העיתונות לפני כ-45 שנים, כשהתייצבתי בפניו וביקשתי להצטרף לצוות הכתבים של "חדשות הספורט". הוא אמר לי: "צא לדרך, תביא כתבה, שתיים, ונראה איך אתה מנצל את ההזדמנות שניתנה לך". כך בקצרה ובחיוך אופייני שלח אותי יהודה גבאי המנוח לדרך ארוכה, שלאורכה למדתי מהשנינות שלו, מהראייה הנבונה שלו למרחקים, מהיושרה ומההקפדה שלו, על עיתונות אמינה, ללא יראה ומשוא פנים.
"אל אל ישראל" אם לא ידעתם, זה קופירייט שלו. הכותרת הזו, כמו כותרות רבות אחרות, הפכו לקריאות העידוד של הנבחרת שלנו ולמטבעות לשון שמלווים אותנו כבר יותר מארבעים שנה.
יהודה גבאי מותיר אחריו הרבה פניני לשון ודורות של עיתונאי ספורט, שלמרות השנים הרבות ממשיכים ללכת עם דמותו ואישיותו.
אני מנצל הזדמנות מצערת זו לפנות לראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן, שכבר הוכיח את יחסו והתייחסותו לתושביו ולספורט בעירו, להנציח את זכרו של תושב עירו, יהודה גבאי ז"ל, באמצעות רחוב בעיר על שמו, שיכבד את זכרו ואת העיר.