נגיד שיקרה נס וננצח את סקוטלנד ונעלה שלב. מה זה אומר על נבחרת ישראל? ומה נגיד אז על רוטנשטיינר את הרצוג? אני בטוח שייצאו כאן במחולות שמחה וירימו את אנדי הרצוג על הכתפיים.
מזכיר לי שאימנתי פעם קבוצה של ילדים. היה לנו משחק במסגרת גביע המדינה, שבניגוד לליגה, יש בו מנצחים או מפסידים. אין תיקו. היה יום גשום ושיחקנו רע מאוד. לאורך כל המשחק התגוננו ובעטנו כדורים למעלה והחוצה, בתקווה להגיע לקרב ההכרעה בפנדלים. ואז, שתי דקות לסוף, שלחו כדור ארוך לחלוץ שלנו, ההגנה היריבה הייתה דלילה, הבלם החליק, והוא הצליח להבקיע וניצחנו. כמובן שהייתה שמחה גדולה, הבנתי את ההורים, אבל כשהם התחילו לנתח את המשחק ושיבחו את הטקטיקה (איך הצטופפנו לאחור בחוכמה כדי למשוך אותם קדימה ולהפתיע אותם במתפרצות), שוב הבנתי שהדבר היחיד החשוב בעיניהם הוא הניצחון. ולא חשוב אם השגת אותו בדרך הכי מגעילה שאפשר.
נדמה לי שזה מה שקורה עכשיו גם עם נבחרת ישראל. שיחקנו בבית מוקדם ובו שש קבוצות, רובן בינוניות מאוד. ניצחנו את אוסטריה, ניצחנו פעמיים את לטביה, שסיימה במקום האחרון, וזהו. מעשרה משחקים, נגד קבוצות מהדרגים הנמוכים של אירופה, ניצחנו שלושה משחקים, כולל שניים נגד הנמושה לטביה, שני תיקו וחמישה הפסדים. על פניו זה כישלון גדול, אבל אם נצליח לשלוח כדור ארוך לזהבי, והבלם הסקוטי יחליק, ונכבוש שער וננצח את סקוטלנד – כולם יצאו גדולים מהחיים, כולל הרצוג ורוטשטיינר.
עדיין נצטרך לנצח את סרביה או נורווגיה כדי להגיע ליורו 2020, אבל די לצרה בשעתה. עשיתי פעם קורס בנושא יחסי עבודה, ולמדתי שם משהו חשוב, נכון לכל תחומי החיים: הגדרת המוצר. בכל נושא שבו מתעסקים צריך להגדיר את המוצר שאתה אמור לייצר. זה קל ומובן כשמדברים על מאפייה: המוצר שהיא מייצרת הוא לחם. את הקורס עשיתי מטעם עיריית רמת גן, ולמדתי שהמוצר שהעירייה אמורה לייצר הוא: אזרח מרוצה. פשוט וכל כך נכון. העירייה לא מייצרת ניקיון, חינוך או הישגים בספורט – היא אמורה לייצר אזרח שיהיה מרוצה לחיות בעיר.
נדמה לי שבכדורגל שלנו, כולל בנבחרת, אף פעם לא הגדרנו את המוצר שאמורים לייצר. נתחיל עם הנבחרת, זה נראה קל יותר. ידידי, דני דבורין, אומר שצריך לבחון את הנבחרת על פי הצלחתה לעלות לשלב הבא בקמפיין. עלינו לשלב הבא? הצלחנו, לא עלינו? נכשלנו. לקח לי זמן, והצטרפתי לדעתו. אם המדינה משקיעה מיליונים בנבחרת, כולל משכורות גבוהות למנהל מקצועי ומאמן, כולל הוצאות גדולות מסביב לנבחרת – הכל כדי לעלות לשלב הבא – אזי זה המוצר שרוטנשטיינר והרצוג צריכים לייצר: עלייה לשלב הבא.
אם נצליח לנצח את סקוטלנד, ובהמשך את סרביה או נורווגיה, ונעלה למשחקי היורו – זו הצלחה. נקודה. סוף. אני לא רוצה לפתח את הנושא, ולדבר על איך שיחקנו, ואיך נראתה הנבחרת, והאם הם קידמו שחקנים צעירים, והאם שיטת שלושת הבלמים נכשלה, ועוד ועוד. אם המאפייה ייצרה לחם, זה מה שמצופה ממנה.
נדמה לי שזאת הבעיה בכל מה שעושה ההתאחדות לכדורגל. אני חושד שבמתכוון היא לא מגדירה את המוצר שהיא אמורה לייצר, כדי שלא יהיה אפשר לשפוט אותה על פיו. מה המוצר שההתאחדות אמורה לייצר? להגדיל את מספר העוסקים בענף? בישראל, אגב, הוא נמוך מאוד יחסית לאירופה. ואולי המוצר הוא כדורגל איכותי, להנאתם של הצופים, משלמי הכרטיס או המנוי. או אולי – להגיע יותר עמוק בקרב בני ובנות הנוער. או להגדיל את מספר מגרשי הכדורגל. אישית, אני מאמין שהמוצר צריך להיות כמות העוסקים בענף הכדורגל. יש לנו מגבלות של מגרשי אימונים וכמות הכסף שמושקעת בכדורגל, ואין לנו מספיק יעקב שחר ומיץ' גולדהאר, לכן אני מציע להנהיג בישראל כדורגל חצי מקצועני, שהשחקנים יעבדו חצי יום וישחקו כדורגל, שישחקו וילמדו, שישיגו תארים אקדמיים ויתמחו בנושאים אחרים.
לכוכבים אני ממליץ להגיע לאירופה ולסין. ואז הלחץ הגדול יירד, ונתחיל לראות כאן כדורגל על טהרת השחקן הישראלי.כדורגל חופשי ומשוחרר, שבו נשתמש גם במגרשים של בתי הספר, ונראה משפחות מצטרפות לעניין. ואולי נפסיק עם הקללות של ההורים במשחקים של בניהם ובנותיהם. ימות המשיח. כי בינתיים אנחנו רואים כדורגל עלוב, עם הרבה מדי זרים, על חשבון בני הנוער שלנו (בקרוב יאשרו לכל קבוצה בליגת העל להחתים לא פחות מתשעה זרים).
הזרים לא מושכים אותנו למעלה, אנחנו גוררים אותם למטה. אולי יפסיקו להגיע להתאחדות לכדורגל פוליטיקאים, אולי יגיעו לשם אנשים שיתעסקו רק בכדורגל, ובקידומו, בלי עסקנות, פוליטיקה ודילים. אולי, כשהלחץ המקצועני יירד, אולי נוכל לעשות תכניות ארוכות טווח לקידום הענף, כמו שעשו באיסלנד ובבלגיה. בטח יש דעות אחרות, וזה בסדר. מה שאני אומר הוא שצריך להגדיר את המוצר, ולשאוף להגיע לשם. בינתיים יש בלגן גדול, יש עסקונה, ופוליטיקה, ותקשורת שחוגגת, אבל אין כדורגל, ואין נבחרת, ועל זה, נדמה לי, אין ויכוח.