כדורגל משחקים 90 דקות, ובסוף מפטרים את המאמן, כשרוצים לזעזע. לא רק ניסו אביטן, שכבר הוחלף. גם סלובודן דראפיץ' מסתובב על הגריל. מעמיר תורג'מן ונס ציונה לא היו הרבה ציפיות, אז עדיין לא מזעזעים אותו, אבל גם תורו יגיע. הגלגל של אביטן הסתובב מהר מדי. קשה להאמין שאשתקד הוא היה אחד המועמדים לתואר מאמן העונה.

מה שעצוב פה, זה שאף אחד לא מתרגש, או כועס, ואף אחד לא מתקומם, גם לא ארגון המאמנים. זה הפך לחלק טבעי של הכדורגל הישראלי. פרשנים מסבירים שאין דרך אחרת, "הרי אי אפשר להחליף 20 שחקנים".

למה אין דרך אחרת? כשאני מסתכל על אירופה, אני רואה שיש. רק כאן המאמן הוא "האשם תמיד". במקום לפחד מהקהל, תתארגנו מסביב למאמן, תתמכו בשחקנים, חפשו פתרונות מקצועיים, אז יש סיכוי טוב שהקהל יתמוך בכם. הקהל, במרבית המקומות, הוא נמר של נייר. כשמאבוקה כבש שער ניצחון בתוספת הזמן, מרקו בלבול הופך מיד לווינר, כמו שצעק אחד השדרים. אבל אם הכדור של מאבוקה היה, נגיד, פוגע בקורה, האם זה היה הופך את בלבול ללוזר?

שלום אדרי כבש שער ניצחון לבית"ר בדקה ה-86, נגד ריאל מדריד. סליחה, נגד כפר סבא. אז המאמן, רוני לוי, מועמד לתואר "מאמן המחזור". שלא לדבר על אדרי, שעשו ממנו יורש של מסי, והיה רק פרשן צדיק בודד בסדום שאמר: תרגיעו, זה רק שער אחד, נגד כפר סבא. אם הבעיטה של אדרי הייתה חומקת החוצה, היינו עכשיו באמצע בדק בית בבית"ר. מה לעשות שעדיין לא קם הגאון, אפילו לא בישראל, ארץ ההייטק, שיעשה סטארט-אפ שבו יש ליגת כדורגל שאין בה יורדות בסוף העונה.

בישראל המציאו פעם הפטנט שנקרא: הקפאה, ועל פיו אף קבוצה לא יורדת ליגה בסוף העונה. נדמה לי שזה קרה ב-1963 או 1964, כשהפוליטיקה שלטה גם בכדורגל, ובסיום העונה הפועל חיפה סיימה במקום האחרון שממנו יורדים ליגה. אבל אז הפועל חיפה הייתה ספינת הדגל של מפא"י, מפלגת פועלי ישראל, ששלטה במדינה, ושם החליטו שבאותה עונה לא יהיו ירידות. נקודה.
אבל נוצרה בעיה, כי קבוצה עלתה מליגת המשנה, ובליגה העליונה היה מספר לא זוגי של קבוצות. לא הייתה אז בעיה שבמפא"י לא יכולים לפתור. וכך, בעונה שאחרי, בכל מחזור נחה קבוצה אחת. לא מאמינים? תיכנסו לגוגל ותקראו בעצמכם.
אבל הפטנט של הקפאה הוא פתרון נקודתי, ותמיד יהיו קבוצות שיסיימו במקומות האחרונים בטבלה, ותמיד מישהו יצטרך לרדת. בואו נחשוב לרגע, למה תמיד חייבים להיות אשמים? הרי גם אם כל המאמנים בליגה יהיו פפ גוארדיולה, גם אז מישהו יצטרך לרדת ליגה. אז למה מי שנמצא בתחתית צריך להרגיש אשם, להתנצל, ולהסביר? להתגונן מול הקהל והתקשורת?

במה שונה ניסו אביטן של העונה שעברה, מניסו אביטן של העונה הנוכחית? הרי הוא לא שכח לאמן כדורגל? כנראה שאנחנו עם חסר סבלנות, ולא רק בכדורגל. אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, והמוטו שלנו הוא: אכול ושתה כי מחר נמות.

חייתי באנגליה שלוש שנים, והלכתי לראות כדורגל קרוב למקום מגוריי. קבוצה מהליגה השלישית. כשהמגן היה רץ בצד ימין ומקשית כדור יפה לרחבת ה-16 – לא תאמינו – אבל הקהל היה מוחא כפיים בהתלהבות. וכך גם לבעיטה טובה לשער, ובטח להבקעה. זה מה שנקרא תרבות ספורט. הם באים למשחק כדי ליהנות, לא להוציא אגרסיות כמונו. הם נהנים מהחוויה, יחד עם המשפחה.
התמיכה בקבוצה עוברת במשפחה, מאב לבן ולבת. כולם שמחים בהצלחות ועצובים בהפסדים, אבל לא מחפשים אשמים. הקבוצה שהלכתי לראות הייתה קבוצת אמצע טבלה, והקהל עודד גם בהפסד ביתי, 4-0 לקבוצה מהצפון. המדד שלהם לא היה רק ניצחונות, אלא המחויבות וההשקעה. לא מבחן התוצאה, אלא מבחן הרצון. אם השחקנים נתנו על הדשא את כל מה שהיה להם אז לאוהדים זה הספיק.

הלוואי עלינו.
נחזור לביצה שלנו. זאת חוויה לראות את מאמני הכדורגל בזמן המשחק. ניסו אביטן כל הזמן בתנועה, צועק, מסביר, מתלונן באוזני השופט הרביעי. לא נח לרגע. אחת הסיבות, לדעתי, היא שמהרגע שהמשחק מתחיל, מאמן הכדורגל הופך לדמות די שולית בהצגה. ההשפעה שלו על המשחק קטנה. תחשבו לרגע על מאמן הכדורסל, וכמה הוא מעורב ומשפיע במשחק. הוא לוקח פסקי זמן לעצור מומנטום, מחליף שחקנים, בונה תרגילים. התוצאה תלויה מאד בהחלטות שלו. מאמן הכדורגל צועק לשחקנים שלא שומעים אותו, ומתלונן לשופטים שלא שמים עליו. נכון שהוא יכול להחליף שלושה שחקנים, אבל נדיר שחילוף כזה ישפיע על המשחק. אבל אם שחקן שלו כובש שער ניצחון ממוזל, בדקה ה-86, או בתוספת הזמן הוא הופך לכוכב המשחק, עד לשבת הבאה.