טרור החוליגנים בכדורגל שלנו ממשיך בשלו. להבדיל, כמו "בעיר ההריגה" של ביאליק: הכל רגיל. אנחנו יכולים לצעוק, להתרגז ולהתפוצץ. החוליגנים בשלהם. זה מזעזע: הם יורקים, מלכלכים, מאיימים ובועטים בלי פחד. איך שר אריק איינשטיין זצ"ל? "אם היום היה תורי, אז מחר יהיה תורך".
השבוע היה תורו של משה חוגג, אשר נתקל בקומץ החוליגנים של ארגון לה פמיליה, שהתנכל לו ולמשפחתו כשישבו לאכול באחת מהמסעדות בצפון לאחר הניצחון של בית"ר על קריית שמונה.
ההפקרות הזו, כשאותם חוליגנים מרשים לעצמם לתקוף ולאיים על כל מי שלא מיישר איתם קו – מעוררת פלצות. הגרוע מכל הוא שתופעת הטרור הזו נמשכת לאורך שנים, ובמציאות לא נעשה דבר ממשי לגדוע אותה. אלה שבזמנו תקפו את גאידמק ואת אלי טביב, ממשיכים בשלהם נגד משה חוגג, שהשקיע ומשקיע מהונו הפרטי מיליונים למען הצלחת המועדון.
קיימים כאן כל הסימנים שזה עלול להסתיים רע מאוד. האיומים על חוגג ומשפחתו הם לא איומי סרק, ומזמן – כמו שאמר השבוע באומץ אלי אוחנה – היה צריך לתת להם מענה הולם, מי שמאיים על חיי בנו של משה חוגג היה חייב להיות כבר אתמול מאחורי סורג ובריח. למה בדיוק מחכים כאן? שזה ייגמר ברצח? עד מתי מנוולים כאלה יתהלכו כאן חופשי, יפעילו טרור ויעשו ככל העולה על רוחם?
הגרוע מכל הוא שמדובר בקומץ, אשר רחוק מרחק מזרח ממערב מן הכדורגל. הוא לא שייך אלינו. הוא אנומליה שיש להסיר אותה ומהר. אהדת בית”ר היא רק הסוואה למגמות האמיתיות שלו. מי מסיבה כלכלית, ומי מסיבה גזענית. איכס.
כאשר הנהלת המועדון מונעת מהם משהו שהוא בין פלילי לפלילי מאוד – הם מפעילים אלימות. תופעות שכאלה גורמות לכך שהאפשרות לרווחים היא אפסית.
מה שמקומם במיוחד הוא שלא מדובר בחוליגנים הפועלים במחתרת. הם פועלים לאור היום. גלויים לכל עין ומפעילים את האלימות שלהם באופן מוצהר, ולמרות כל זאת – גורמי האכיפה והחוק לא עושים כלום. השאלה היא כמובן: עד מתי? והתשובה די ברורה, שלא נדע.

אביטן, לא כל הנוצץ הוא זהב

איזה הוא המאמן השמח בחלקו? זה שטוב לו במקום שבו הוא מצליח עם קבוצה שכולם היו ספקנים לגבי הישרדותה בליגה, ובעצם היא מצליחה ומפתיעה מעבר למצופה.
ואיזה הוא המאמן שהפך עצמו במו ידיו למי שלא שמח בחלקו? המאמן שעזב קבוצה מצליחה והתפתה ללכת לקבוצה ידועה יותר, עם יחסי ציבור וקהל אוהדים צבעוני וגדול יותר.
עכשיו, כשההפסדים והכישלונות מגיעים זה אחר זה וקהל האוהדים הגדול דורש את התפטרותו, בלילה במיטתו כשהוא עם עצמו, מודאג ומנסה להבין איך התדרדר למצבו המביך, הוא שואל את עצמו: “איך אני במו ידי הפכתי עצמי ממאמן מוערך ומוצלח – למאמן נרדף שצריך להסביר אחרי כל משחק למה הקבוצה הפסידה? למה היא לא מצליחה, ואיך אני בולם את התדרדרותה? מה היה לי רע שם?
כן, ניסו אביטן, ככה זה כשלא יודעים להעריך מקום טוב, ככה זה כשחושבים שכל מה שנוצץ הוא זהב, עד שקרובים לזה ונוגעים וזה שורף כגחל לוהט.