בשבת, 24 באוגוסט, תצא ליגת העל לעונת 2019/20 לדרכה הארוכה והמרתקת. עם כל הששון והשמחה לקראת האירוע החגיגי, קשה להתעלם מעובדה עתיקת יומין שמלווה את הכדורגל שלנו: כמעט למחצית מקבוצות הליגה הבכירה בישראל אין מגרש ביתי. תופעה שאין דומה לה באף ליגה בכירה באירופה.
במרכז הבעיה הזו ניצב בימים אלה אצטדיון בלומפילד המחודש שאמור להיות המגרש הביתי של הפועל, מכבי ובני יהודה תל אביב. על פי ההבטחות של ראש עירית תל אביב רון חולדאי – באוקטובר 2017 הוא היה אמור להיות כבר מוכן. אמר.
הנה, אנו קרובים לסוף 2019, ומי שיזדמן בימים אלה לאתר של בלומפילד המתחדש יוכל לראות ולדעת כי בניגוד להבטחות של גורמים שונים בעיריית תל אביב – קשה להאמין שבחודשים הקרובים ניתן יהיה לשחק בבלומפילד המחודש. אם זה יקרה, מדובר באחד הנסים הגדולים שהתרחשו כאן במאה השנים האחרונות.
זה אומר, שנכון לעכשיו, מכבי תל אביב תאלץ להמשיך לנהל את משחקי הבית שלה במגרשה של מכבי נתניה, שיהיה גם מגרש הבית של הפועל רעננה והפועל חדרה, ואילו הפועל תל אביב תאלץ לשחק באצטדיון המושבה בפתח תקוה, יחד עם נס ציונה שמגרשה הביתי לא מתאים ולא ראוי למשחקי ליגת העל, וזאת כמובן בנוסף לשתי הפתח תקוואיות. ובני יהודה? היא דאגה לשריין לעצמה את אצטדיון רמת גן, שיהיה מגרש הבית שלה עד שניתן יהיה לשחק בבלומפילד.
כבר שנים שמלינים כאן על הכדורגל המדשדש שלנו, שלא מצליח לצאת מהאפרוריות והרדידות, בשעה שבמדינות העולם השלישי הכדורגל עשה צעדי ענק קדימה וחלף על פנינו מזמן, ומה הפלא? אחרי 71 שנות עצמאות עם בנייה, פיתוח פריחה ושגשוג, בערים מרכזיות, עשירות ופורחות, כמו רעננה, כפר סבא, אשדוד, נס ציונה וחדרה, שמשחקות בליגת העל, אין אצטדיוני כדורגל ראויים לליגת העל. גם בתל אביב הגדולה, העיר ללא הפסקה ששמה נישא בעולם כאחת הערים התוססות והמעניינות שנעים לבקר ולבלות בהן, מוזר שבקושי יש אצטדיון ראוי אחד שאמור לשרת שלוש קבוצות בליגת העל.
מוזר לא פחות זה שלמועדון מפואר כמו מכבי תל אביב, שחגג השנה את יום הולדתו ה-113, אין אצטדיון ביתי משלו שישרת רק אותו.
מסורת ותרבות ספורט מתחילות במגרש הביתי. כשאין מגרש ביתי, שמטמיע בכל שחקן היוצא מחדר ההלבשה את הקשר, המחויבות והאחריות לבית ולמסורת של המועדון – קשה לצפות לנאמנות, לנחישות, לגאווה וליכולת. ולא לשכוח שעד לפני זמן לא רב, כמעט כל מגרשי הכדורגל בליגת העל שלנו היו מגרשים שהוקמו עוד לפני קום המדינה, ובמקרה הטוב בשנות החמישים, ובתוך זה גם האצטדיון הלאומי שלנו ברמת גן – מה שאומר שאנחנו מצויים בפיגור משמעותי בכל הקשור לתרבות ספורט, כיוון שאצטדיונים ראויים הם הבסיס. אז באמת מה הפלא שכך נראה הכדורגל שלנו? ממדינה שמתגאה ביכולות שלה להגיע לירח ושנחשבת למעצמת הייטק, שהטכנולוגיות והחקלאות המתקדמת שלה הפכו לשם דבר בעולם, היה מצופה ליחס יותר רציני ומשמעותי לספורט.
בכלל מסתבר שעד שלא חשים את הכישלונות והביזיונות, לא מתעוררים כאן, וכשכן – גם זה לתקופה קצרה. בקיצור, הדאגה והרצון לטפח ולהשקיע בספורט רחוקים מאיתנו. עד שלא יגיע השינוי ביחס, ועד שלא נראה כאן אצטדיונים ראויים בכל עיר לכל קבוצה בליגת העל, אל תצפו לשינוי בכדורגל שלנו. פני הכדורגל כפני המגרשים.