אוי לבושה, אבוי לכלימה. פשוט לא להאמין מה שגורמים לנו שחקני הקבוצה שאני אוהד, כמעט אחת לשבועיים. לא ניתן להבין את חוסר היכולת של השחקנים הללו, אשר מקבלים שכר הוגן ומציגים דווקא במאני-טיים אנטי-מסוגלות, כאילו באים לאכול לנו את הכבד ממש, ולהוציא לנו את טיפת המיץ האחרונה במאבקי ההישרדות מירידה לליגה א'.
94 דקות בלי בעיטה אחת סבירה לשער, זה כבר יותר מדי בשבילנו כאוהדים, ועבור כל מי שחובב כדורגל. כמו רבים מאוהדי הפועל – באתי למשחק הזה רגוע אבל דרוך. עם כוונות לפצוח בחגיגות בסיומו. 24 שעות קודם לכן ירדה היריבה העירונית ליגה, וקראתי את הפוסטים של חלק מאלו שטוענים שהירידה לא תעשה איתנו טוב ושהיא פוגעת בתדמית של העיר. אז ראשית, כל עוד היריב שלנו נחלש זה עושה לנו מצוין, לא רק טוב. מכבי, לצורך העניין, בכדורגל היא יריב לכל דבר ועניין. מחוץ למגרש אני מרגיש חבר ומעריך את פועלם של חלק מן העוסקים במלאכה באותו מועדון, אבל בספורט תחרותי, כשהיריב שלך סופג זעזוע ויורד ליגה – השמחה שלך היא לא שמחה לאיד, היא שמחה שבאה כתחושת הקלה ורצון עז לדרבי בעונה הבאה.
ההפסד של מכבי והירידה לליגה הלאומית לא פוגעים בתדמית של העיר, כי העיר לא בונה את התדמית שלה סביב הספורט. זה נכון שפתח תקוה מייצרת אלופים, ובהחלט היא רואה גאווה בהישגים, אבל כישלון של קבוצה, במיוחד שמדובר בקבוצה פרטית, לא אמור לפגוע בדימוי העיר.
צריך להשקיע יותר בספורט ויותר בכדורגל והרבה יותר בנוער, אבל קבוצות בוגרים הן קבוצות פרטיות. הכישלון במקרה הזה נשאר במועדון של מכבי, וחלילה לערב את העיר בכך.
כאן גם המקום לפנות אל ידידי דוד ברק.אחרי שבועות שבהם אתה אוכל את הראש וחוגג על כישלוננו ומקומנו בלאומית, אני מתחיל לדאוג לשלומך ומקווה שתמצא זמן פנוי בשישי בצהריים כדי לחוות את הסבל שאנחנו חווים בשנים האחרונות. כמו שחגגת על חשבוננו בשנים עברו, אני מקווה שאתה לא כועס אם נחגוג על חשבונכם השנה. אגב, גם אם אתה כועס, זה לא נורא במיוחד.
בעונה כמו שאנחנו עוברים, השמחה שלנו מהכישלון של מכבי היא בעצם הרבה יותר מנחמה, האמן לי. בלי כל קשר, אני רוצה לברך את תמיר ואופיר לוזון, מאמני קבוצת הנוער, על זכייתה של קבוצתם באליפות המדינה לנוער. אני באמת מוקיר ומעריך את הצעירים הללו, ולכל אורך הדרך שמחתי בהצלחתם.
אני חוזר למגרש הביתי שלי ועדיין המום מתצוגת הנפל מול ראשון לציון. שעמומון מתיש, שמשאיר אותנו עד לרגע האחרון בקלחת הזאת של הפחד מהמקום ה-14. משחק שבו היינו חייבים ניצחון כדי להבטיח את ההישארות שלנו בליגה הלאומית ולפתוח בחגיגות על הירידה של היריבה העירונית.
מסתבר שהסיוט של העונה הזו ילווה אותנו עד לשריקת הסיום בשישי הקרוב, במשחק מול איכסל, שכבר ירדה לליגה א'. מסאי דגו חייב להסביר לבחורים שלו כי במשחק הזה חייבים להגיע דרוכים כמו קפיץ עם כוונה לשחזר את המשחק מול מרמורק מלפני שבוע וחצי. לתת את הדם על הדשא, הקרבה ורוח לחימה – רק אלו יביאו אותנו אל חוף מבטחים.
במשחק מול איכסל אנחנו חייבים ניצחון, אחרת כל תוצאה יכולה לשלוח אותנו למקומות קשים ביותר. כדי לסיים את הסיוט הזה, חייבים לנצח. לבי יוצא אל האוהדים שמעודדים במשך 90 דקות ויותר, ומבחינתם עושים את המקסימום.
לא ברור לי אך קרה שדווקא במשחק הכל כך גורלי – 500 אוהדים שנכחו מול מרמורק בחרו לא להגיע למשחק מול ראשון לציון. אולי הם רצו להימנע מתחושות התסכול? אולי הם כבר היו בטוחים שנישאר בליגה בלעדיהם? כדאי שתפנימו טוב טוב: תיקו מול איכסל זה הפסד, ולכן חייבים לנצח בכל מחיר.