כמה מזוכיסטים אנחנו! שאלוהים יעזור לנו. כמה מ-ז-ו-כ-י-ס-ט-י-ם! בא לי לצרוח. איזו קבוצה בחרנו לאהוד. אומנם יש לנו תירוץ – נולדנו לתוכה. עבדים היינו. אבל רק לא ברור עד כמה נצטרך עוד לסבול.
רגע אחד אנחנו חשים כבר את השמש וחוף הים, ורגע לאחר מכן – אנחנו שוב עמוק בתוך התסבוכת בתחתית וסכנת הירידה לליגה א'. למה? תסבירו לי, למה היינו צריכים להגיע לעכו ולהציג יכולת עצלה שכזאת? מה, אין לכם כבוד? אין לכם בושה? משחק אחד מנצחים את אחי נצרת ומשחק אחרי – מתבזים מול עכו. זה פשוט לא נתפס.
עצוב לי לראות את אותם אוהדים שטרחו ונסעו עד לעכו, כי למען האמת, אני לשם כבר לא הייתי מוכן לנסוע. ישבתי מול המסך והתעצבנתי על מה שראיתי. זה הרגיש לי כמו קבוצה שלא הייתה באימונים כבר כמה חודשים. מה זה המשחק השבלוני הזה עם כדורי רוחב, שכבר בטרום ליגה מבקשים להיזהר ממנו? מה זו ההגנה החדירה הזו שלא מסוגלת לבלום את ההתקפות רחוק מהרחבה שלנו? נתפלל ונקווה לנס.
אני עוצר כאן, לא כי נגמרו לי התיאורים, אלא בעיקר מפני שביום שני הקרוב – זהו משחק החיים, משחק של עונה שלמה. ככה פשוט, ככה חד-משמעי.
מרמורק תבוא אלינו לאצטדיון המושבה כדי לנצח ולא תוותר. אנחנו צריכים להתעלם מהרצונות שלה ולהתאבד על המגרש עוד לפני שריקת הפתיחה. גדעון מרכוס, המאמן האגדי של הפועל, היה אומר" "תעלו עם טירוף ורצח בעיניים. לאכול את הדשא". והאמינו לי, רק ככה אפשר להביא תוצאות.
כל החירטוטים שאתם מציגים עד היום, שחקנים יקרים, לא הוסיפו. לא לנו, לא למועדון ולא לכם, אז אולי הגיע הזמן לשנות ולחזור למוטיבים של פעם. תהיו גברים, תילחמו על הפרנסה שלכם ואל תחשבו שבעונה הבאה תהיו בכל מקרה במקום אחר.
צחוק הגורל הוא שבדיוק בימים הקשים שלנו את הנחמה הגדולה שלי אני מוצא ביריבה העירונית, מכבי פתח תקוה, אבל אני לא רוצה שאתם תקלקלו לי את החגיגות. אם מכבי תרד ואנחנו נרד ליגה, לא עשינו כלום ואפשר לסגור את הבסטה. אם נישאר בליגה ובעונה הבאה יהיה דרבי, אני יוצא לחנות כובעים וקונה סומבררו כדי לתת לחברי דוד ברק להתחיל לאכול.
בשבת הבאה, כך אני מבין, חצי מאוהדי בית"ר ירושלים הופכים להיות אוהדי אשדוד ורוצים לראות בהפסד של הקבוצה שלהם, ולו רק כדי שהפועל חיפה תשלים את המשימה ותשלח את מכבי מתחת לקו האדום. זו לא משימה בלתי אפשרית.