תמיד ידעתי שהאוהדים ביציע מבינים כדורגל. פרשנים אוהבים לסבך את המשחק כדי להגדיל את עצמם. הם שוכחים שאוהד ותיק ראה כל כך הרבה משחקים, ושאי אפשר למרוח אותו עם מילים לא מובנות כמו "חלוץ מדומה" או "שיטת היהלום".
יש פרשן שכל הזמן מלמד אותנו כדורגל. גם על המהלך הכי מקרי הוא מסביר שתכננו את זה באימון. שדר ותיק אחד קורא לכל כדור ברחבת ה-16 "הזדמנות", שמיד הופכת ל"החמצה". מיד יודעים שהם לא שיחקו כדורגל ושכל הידע שלהם הוא תיאורטי, כמו ההוא ש"למד שחייה בהתכתבות" מהשיר של להקת כוורת.
אבל יש משהו שהאוהד לא יכול ללמוד, אפילו לא אחרי אלפי שעות של צפייה, וזה נושא הלחץ הנפשי, ואיך זה יכול להשפיע על השחקן והמאמן. בעטתי הרבה פנדלים במהלך הקריירה שלי, חלקם היו קלים וחלקם קשים. כשהפנדל היה חשוב ומכריע, השער פתאום נראה קטן, ו-11 המטרים נראים כמו 100. העומס המנטלי משפיע.
וזה מביא אותי לאלי גוטמן, שפרש מאימון מכבי חיפה אחרי שני משחקים, בגלל מה שהלחץ עשה ללב שלו. הרופאים שלו לא השאירו לו הרבה אפשרויות, הם הסבירו לו שהלחץ שהכדורגל יוצר יכול להרוג.
גם שחקן וגם מאמן נבחנים ברגעי לחץ. לא חוכמה לבעוט פנדל כשאתה מוביל 0-3 והכל קל ולא חשוב. עם גוטמן על הקווים, הציפיות ממכבי חיפה עלו דרגה, ואחרי הניצחון על חדרה, במשחק הראשון הציפיות הרקיעו שחקים. ואז הגיע ההפסד בדרבי, 1-3, וגוטמן נחת על קרקע המציאות.
פתאום התברר לו שיש הבדל גדול בין הפיונים שהוא הזיז, כפרשן בטלוויזיה, על הלוח, לבין השחקנים האמיתיים במגרש. הביקורת הגיעה בגל גדול וחזק. אפשר להגיד שהוא הרוויח את הביקורת ביושר, אם כי העוצמה של הביקורת הפתיעה אותי.
תמיד אמרתי, גם כשגוטמן היה מאמן נבחרת ישראל, שהוא הרבה יותר טוב כפרשן ויחצ"ן מאשר כמאמן, וצדקתי.  אבל  הביקורת עליו מהרגע שהוא הוחתם על ידי שחר הייתה מוגזמת. אני מקווה שעכשיו יניחו לו. עולם התקשורת מקבל חיזוק רציני, וכולנו נהנה מגוטמן הפרשן, והוא לבטח יזכור את מה שקרה לו, כשיעביר כעת ביקורת על מאמנים בשטח.

זה לא מגיע לבניון

אנשים בגילי מבינים טוב יותר את הפתגם: זקנתו מביישת את נעוריו. אני לא יודע מה אתם חושבים ומרגישים כשאתם רואים את יוסי בניון משחק במכבי פתח תקוה – לי זה צובט בלב. זאת לא רמת המשחק שלו, והיא לא מזכירה את הרמה שהפגין בנעוריו. כך גם לגבי ההחלטה שלו להמשיך ולשחק, כשהוא אוטוטו בן 38.
אומנם מותר לו להחליט שהוא ממשיך לשחק,  ועדיין יש לו מה לתרום. מותר לו גם להרוויח קצת כסף ממשהו שהוא אוהב לעשות, אבל מפריעה לי הגישה שלו, המבט על הפנים כשהוא מוחלף על ידי המאמן. עושה רושם שבניון מתקשה לקלוט ששיא הקריירה מאחוריו. הוא כנראה גם לא קולט כמה גדול הוא היה, כמה נערץ, ושיש לו אחריות כלפי האוהדים וגם כלפי עצמו.
כשהוא שיחק באנגליה, הוא היה האליל של האוהדים. המאמן היה מוציא אותו, כמה דקות לפני סיום המשחק, כדי שיקבל את הכבוד המגיע לו. גם בנבחרת ישראל הוא נתן הצגות כדורגל, והרבה משחקים ניצח במו רגליו. אבל יוסי איבד את הטיימינג, הוא לא  יודע מתי להפוך דף.
זה בולט מאז הגיע חזרה לישראל כדי לסיים כאן את הקריירה שלו. הוא "הצליח" לקלקל עתיד מבטיח בצוות המקצועי במכבי חיפה, והגיע למצב שבו כל נגיעה בכדור זכתה לשריקות בוז של אוהדים ירוקים.
הוא עזב את חיפה בטריקת דלת, עבר מספר קבוצות, והפך מילד טוב ירושלים לשחקן שמרבה לקטר ולהתלונן. כשהמצלמה מתמקדת עליו, כשהוא מוחלף או כשהוא לא בהרכב, הוא תמיד עם פרצוף נרגן. הוא כל הזמן מאבד קרדיט אצל האוהדים, וחבל.
אני מזכיר לו שהוא לא סתם עוד שחקן. שהוא ואייל ברקוביץ', נחשבים לגדולים מכולם, שעדיין יש לו הרבה קרדיט אצל האוהדים ושהגיע הזמן לשנות את הגישה.
הוא חייב להפנים שהוא נמצא בשלבי הסיום של הקריירה כשחקן, אבל עדיין משמש דוגמה לצעירים. הגיע הזמן ליהנות מכל דקת משחק שהוא מקבל, להגיד תודה, ולתת חזרה מהידע, הכישרון והניסיון שלו. יש לי אפילו עצה: תתחיל לחייך.
כשהמצלמה תתמקד בו, אני רוצה לראות אותו שמח, מעודד ומפרגן. ואם הוא עדיין לא השתכנע, שיקרא בגוגל על שלום תקווה וילמד איך מסיימים קריירה מפוארת.