יש קשר או אין קשר? בליגת העל בישראל משחקות 14 קבוצות ולהן 14 מאמנים. אחרי עשרה מחזורי ליגה שבעה פוטרו. עדיין נותרו 36 מחזורי ליגה, כשלוקחים בחשבון גם את משחקי הפלייאוף. הליגה עברה בקושי רבע מהדרך וכבר פוטרו 50% מהמאמנים.
לא מפתיע ששבע הקבוצות האחרונות בטבלה הן הקבוצות שפיטרו את המאמן. זה לגיטימי שהבוסים יפטרו את המאמן כשהקבוצה מועמדת לירידה, אבל עברו בקושי עשרה מחזורים, ונשארו בקופה עוד כ-78  נקודות. ההפרש בין המקום השישי למקום האחרון בטבלה הוא רק 5 נקודות. פחות משני ניצחונות. לגיטימי  לשאול את המנהלים למה הם מתלוננים שאין כסף ונעלבים כשאומרים שהם לא מקצועיים, ולמה הם מתערבים בעבודה המקצועית של המאמן וקובעים לו הרכבים וטקטיקות, אבל אף פעם לא לוקחים אחריות על הפסדים, רק מתהדרים כשיש הצלחות.
ברור שמה שקורה עם המאמנים זה לא מקצועי ולא טבעי ולא הגון. אבל מפתיע שהמאמנים משתפים פעולה. הם חותרים אחד תחת השני, מסכימים לעבוד במשכורות רעב, ומסכימים לסעיפים מבישים בחוזים עם הקבוצה, כמו למשל חודש פיצויים במקרה של פיטורים. הם מסכימים שיתערבו להם בהחלטות המקצועיות, וכשיורקים להם בפנים הם אומרים שזה גשם.
המאמנים הם החוליה החלשה בשרשרת של הכדורגל הישראלי. ההתאחדות לכדורגל הצליחה להוציא מארגון המאמנים את מעט הכוח שהיה לו, והתקשורת חוגגת על חשבונם, ותמיד, אבל תמיד, המאמנים משלמים את מחיר הכישלונות.
תראו איזה כבוד נותנים למאמנים באירופה. מתי יבינו המאמנים שהם חופרים לעצמם את הבור במו ידיהם, ויקלטו שהגיע הזמן להתאחד, ולמצוא מנהיג שיוביל אותם כדי להפסיק להיות השעיר לעזאזל של הכדורגל הישראלי, סמרטוטי הרצפה שכולם מנגבים בהם את הבוץ מהנעליים?
מעניין מה חושב עליהם אבי כהן ז"ל, שהיה יו"ר גאה של ארגון המאמנים, כשהוא מביט, מן השמיים, ורואה לאיזה שפל התדרדרו המאמנים והארגון שלהם, מאז שהוא עזב אותנו בנסיבות טרגיות.
טובת הכדורגל הישראלי מחייבת להחזיר למאמן את כבודו ואת היכולת לעבוד במקצועיות, בלי חשש שיעיפו אותו כשכמה חוליגנים צועקים ביציע, או כשמנהל בקבוצה קם בבוקר על צד שמאל. מישהו סיפר לי על קריקטורה, מעולם הפוליטיקה, שנראית מתאימה לכאן: רואים אוטו נוסע ועומד להתנגש בעץ. הנהג מחזיק בהגה, אבל מישהו, למטה, מזיז בסתר את הגלגלים. כמו המאמן הישראלי, שכאילו שולט במכונית ותמיד משלם את המחיר, גם כשמישהו אחר מסיע את האוטו לתוך העץ.

יש כדורגל ויש פוטבול

הפוטבול האמריקני לא פופולרי בישראל כמו הכדורגל, אבל האוהדים שלו נאמנים, לפעמים פנאטים. מי שלא מכיר – רואה משחק פיזי, שגובל באלימות, שנעצר כל הזמן, ורואה ערימות של שחקנים, שחלקם נראים כמו בולדוזרים.
הספורט האמריקאי הזה הוא פתרון טוב למי ששנתו נודדת בלילה – יש שפע של שידורים חיים בערוצי הספורט. חבר טוב התעקש ללמד אותי את החוקים, ועכשיו גם אני משוכנע שאין משחק יותר יפה ממנו. יש בו הכל: מהירות, פיזיות, והרבה חוכמה ותחכום. אני ממליץ. כדי לעצור את ההתקדמות של הקבוצה התוקפת, משתמשים שחקני הקבוצה המתגוננת בהרבה פיזיות. לשחקנים יש הגנה על הגוף ומסכות לראש, אבל ההתנגשויות הפיזיות לפעמים מפחידות.
הפלא הוא שאין הצגות פציעה ואין שחקנים שמתפתלים על הדשא כאילו הורידו להם אוזן, כמו בכדורגל שלנו. יש התנגשות פיזית חזקה, ולאחריה השחקנים קמים ומסתדרים למהלך הבא.
אם מישהו נשאר לשכב על הדשא, ברור שמשהו רציני קרה. ואם מפנים אותו, ברור שהוא כבר לא יחזור למשחק. אם מסתכלים על משחק כזה ואחר כך על משחק מליגת הכדורגל שלנו, יהיה קשה שלא לצחוק מהצגות הפציעה של השחקנים, שנופלים לדשא ומתפתלים – כמעט אחרי כל היתקלות.
כבר אמרתי הרבה פעמים ששחקן מקצוען, שמכבד את עצמו, לא יעשה הצגות מגוחכות כאלה. מה גם שזה מסכל את עבודת השופט, שלפעמים נכשל ומוציא כרטיס צהוב או אדום לשחקן "הפוגע",  וזה עלול גם להתסיס את הקהל.
לא מובן לי איך כולם משתפים פעולה: השופטים, השדרים, הפרשנים, הרופאים, המעסים. כולם.
בזמן האחרון אני קצת יותר אופטימי. הסיבה היא שהשחקנים כל כך מגזימים בנפילות ובהצגות, שבסוף לא תהיה ברירה וההתאחדות תיאלץ להיכנס לתמונה, בגלל בזבוז הזמן. במשחק הבא שתראו, אנא שימו לב: כמעט אחרי כל תיקול, שחקן נשאר לשכב על הדשא, מתפתל ומעוות את הפנים כאילו עושים לו ניתוח בלי הרדמה. וזה לוקח זמן, כי על פי החוק, אם התחילו לטפל בו חייבים לפנות אותו מהמגרש. ואז הוא "חייב" לצלוע בדרך החוצה, ולפעמים מביאים אלונקה. המשחק נעצר, המומנטום נשבר והזמן מתבזבז.
בעבר ניסיתי לדבר עם אנשים בהתאחדות לכדורגל ובאיגוד השופטים, אבל לא הייתי מספיק משכנע. אבל עכשיו אני יותר אופטימי, ומקווה שבגלל בזבוז הזמן ייאלצו לטפל בבעיה. אשרי המאמין.