צריך להתרגל ולהשלים עם העובדות: הפועל חדרה בדרך להיות לסטר סיטי של ישראל, קבוצה עם היסטוריה של דשדוש ארוך בליגות הנמוכות, אי שם בחצר האחורית של הכדורגל הישראלי, אשר משום מקום ובאופן מפתיע נסקה לצמרת הכדורגל שלנו. חדרה אומנם רחוקה עדיין מאליפות כפי שלסטר הדהימה את בריטניה בעונת 2014, אבל, כפי שזה נראה היום – זה לגמרי לא יפתיע אם חדרה תתמודד על האליפות ותהיה ללסטר הישראלית.
כבר כמה מחזורי ליגה שאני עוקב מקרוב אחרי משחקיה של הפועל חדרה כדי לתהות על קנקנה. על פניו אפשר לומר ששישה משחקים ללא הפסד עם תיקו אחד והובלת הליגה – זה לא מקרי, זאת לא אפיזודה חולפת של הצלחה. ההצלחה הזו נובעת קודם כל מהרוח שנושבת בקבוצה, רוח שיש בה הרבה התלהבות בוסרית, שבטיפול נכון ונבון מניבה פירות נפלאים ועסיסיים. מסתבר שדווקא הבוסריות הזו, שמטופחת באופן נכון על ידי המאמן ניסו אביטן, מניעה אותה להצלחות כיחידה הומוגנית נטולת אבק כוכבים. להוציא שמות כמו לוסיו ודובב גבאי, מרבית שחקניה היו אלמונים בפתיחת העונה, וכיום כולם מדברים על קווין טאפוקו, פרדי פלומין, אבו פאני, אסי גומה, מקסים גרצ'קין, עלי חטיב וכו', ביראת כבוד.
ממש הנאה לראות את הפועל חדרה משחקת כדורגל פשוט ויעיל, שמלבד ההתלהבות הגדולה והנחישות יש בו שילוב של הרבה כישרון ותשוקה. בלי לבקר בחדר ההלבשה ניתן לחוש ולראות מהפרגון שניכר במגרש, שמדובר בחדר הלבשה עם אווירה מצוינת, בלי אגו, בלי פוזות. אווירה שנוצרת רק במקום שיש בו שחקנים צנועים ומסורים, שמבינים שהצלחת הקבוצה היא הצלחתם ושבכדי להצליח צריך לדאוג קודם כל להצלחת הקבוצה.
חשוב להדגיש שסיפור ההצלחה הזה בא מתקציב מינימלי של כ-14 מיליון שקל, שרובו הגדול מגיע מהקופה של עיריית חדרה. מגרש ביתי הס מלהזכיר.
תראו מה זה הצלחה על מגרש הכדורגל: חדרה זו כבר לא עוד עיר אי שם בשרון הצפוני בדרך בין חיפה לתל אביב שחולפים על פניה בלי התייחסות. היום כשחולפים על פני חדרה אומרים: "יש כאן קבוצת כדורגל שמובילה את הליגה, צריך לתת כבוד".