טורים אישיים

על הצלחות וכישלונות

טורים אישיים2 בספטמבר 2020    4 דקות
0

כולנו חווים כישלונות במהלך חיינו, גם ילדינו • איך אנחנו מכינים אותם להתמודד עם תחושת האכזבה?

על הצלחות וכישלונות
צילום: ingimage

לפני כשבוע זכתה קבוצת באיירן מינכן בגביע אירופה לכדורגל. בתמונת הסיום ניתן היה לראות את המנצחים מצד אחד, והמפסידים מהצד השני. על הספסל ישבו שחקני ליגה מעולים והזילו דמעה. הם התקשו להכיל את ההפסד במשחק.
בספורט תחרותי קל לראות מי המנצח ומי המפסיד. בחיי היומיום הנושא יותר מורכב. כאשר אנו מדברים על כישלון, ניתן להתייחס לנושא בכמה היבטים. לכישלון פנימי – ביני לבין עצמי. לדוגמה: אני רוצה לקום כל בוקר בחמש כדי לעשות ספורט… או אני לא אוכל יותר גלוטן. אלו חוזים והבטחות שאנו מקיימים עם עצמנו. כישלון חיצוני קורה כאשר אני לא מצליח לנצח במטרה חיצונית. לדוגמה: לנצח בתחרות קפיצה לגובה, לקבל את הציון הכי גבוה בעבודת כיתה, או לזכות במכרז כלשהו.
כאשר אנו חווים כישלון, אנחנו עלולים להרגיש תחושות קשות של אשמה, בושה וירידת הערך העצמי. זה עלול להוריד את המוטיבציה שלי להתקדם ולנסות שוב, או אפילו את היכולת לשבת ולנתח את סיבת הכישלון. כאשר אנחנו מצליחים, זה נותן לנו דלק להמשיך ומחזק את התפיסה שלנו את עצמנו ואת האחרים.
הפרשנות וההתייחסות שלנו אל הכישלון, הן שישפיעו על הרגש שלנו ועל התגובה. אם נתייחס לכישלון כאל ניסיון, כאל עוד אבן על השביל שבו אנו מתקדמים, כדבר מחשל ומחזק – ייתכן שנגיב אחרת ונצליח לפתח אסטרטגיה שונה. היכולת להכיל הפסד, לקום על הרגליים ולהמשיך – מאפיינת מצליחנים.
חיזוק הדימוי העצמי
בואו נבין רגע מה קורה לילד כאשר הוא מפסיד. כשילד מפסיד, הוא נפגש עם מגוון רחב של רגשות: בלבול, החמצה, רגש נחיתות, כעס, עצב ועוד. כאשר ילדים חווים חוויות רגשיות של קושי, אתגר והפסד, זה מחסן אותם רגשית. הקושי שלנו ההורים, או של הדמויות המחנכות, הוא לשאת את התסכול הטבעי שמביע הילד. כאשר אנו לא מאפשרים לילד להפסיד, אנו מקשים עליו, כי בעתיד יתקשה להפסיד במשחק ולחוות מצבים של היעדר הצלחה. השאיפה שלנו היא לפתח אצל הילדים תפיסה שאומרת שגם אם לא הצלחנו במבחן או הפסדנו במשחק זה לא סוף העולם, זה מאכזב, קשה, אבל אפשר להמשיך הלאה.
יש תגובות שונות לכישלון: יש את זה ש"מעיף" את זה ממנו, זה לא קשור אליו. "לא אכפת לי לנצח או להפסיד, זה במילא לא שווה". יש את זה שמגיב בזעם וכעס, זורק חפצים לרצפה, מקלל. יש את זה שלוקח את הכישלון למקום של הימנעות, אם זה ככה, לא אעשה זאת שוב, אני גרוע בזה. פרפקציוניזם משפיע על דרך ההתמודדות שלי וקשור לדימוי עצמי. האם אני ההצלחה? אני הכישלון? או שאני יכול לעמוד בדבר.
שימו לב ל"מודלינג" שאתם נותנים כהורים, בני אדם לומדים תוך כדי חיקוי. מהם הערכים שאני מעביר בבית לילדיי: אם נכשלתי, האם אני כישלון? איך אני מגיב להפסדים?
כשהילד משחק בצורה הוגנת ורגועה – לשבח אותו. אם ניצח – לפרגן לו. נחשוף אותו בהדרגתיות להפסדים במשחק. אם הפסיד, כדאי לשבח אותו על מהלך המשחק; ואם אתם הפסדתם, בטאו את האכזבה במשפט כמו: "אני לא אוהב להפסיד, אבל אולי במשחק הבא אנצח. כל הכבוד לך על המשחק". ככה תספקו מודלינג רצוי לתגובה.
המסר הוא על דינמיות ולא על סופיות. במקום חשיבה דיכוטומית (שחור או לבן), ננסה לצבוע את החוויה בעוד גוונים. משפטים כמו "איזה כיף שניצחת, מקווה שגם אני אנצח בהמשך", או "אני אוהב לנצח, אבל שמח שגם החברים מצליחים", מכניסים שפה שמרחיבה את היכולת להכיל את החוויה.
עלינו לעזור לילד להבין שהפסד או כישלון הוא מצב זמני, שלא אומר שהילד הוא כישלון, אלא שהתוצאה היא כישלון.
אפשרו אוורור של הרגשות, מותר ורצוי שנגיב בצורה רגשית. זה אכן מאוד מאכזב. אבל בואו נתחום את האבל – למשל, עד מחר בבוקר אני מניח את זה מאחוריי ועובר לשלב הבא.
ומהו השלב הבא? לאחר שאווררנו רגשות, אנחנו בוחנים את ההפסד. לוקחים אחריות על מה ששלנו ומה שלא, חושבים מה ניתן לעשות אחרת ומנסים שוב. כשנופלים מהאופניים, עולים מהר שוב, כי אם לא נתאמן – לא נצליח ללמוד.

כתבות נוספות בטורים אישיים

0

לעקוב אחרי הכסף

החיים כמו החיים, לא נשארים סטטיים. לא משנה מה נורית סיפרה לעצמה, ברגע שהילדים בגרו ועזבו את הבית, אותו תירוץ...

טורים אישיים16 בספטמבר 2020    3 דקות
0

בין הפרזה לשקר

יהלי, נערה בת 14.5, מוקפת חברות וחברים. המעמד החברתי שלה מנהל אותה, היא בתחושה שכל יום הוא מלחמה, והיא תעשה...

טורים אישיים16 בספטמבר 2020    4 דקות

כתיבת תגובה