טורים אישיים

הסיפור שמאחורי התמונה

טורים אישיים26 ביולי 2020    6 דקות
0

נגיף הקורונה שהשתלט על חיינו הביא את סאם לעשות מעשה נועז: לפתוח את "קלוז'ר" - קבוצת פייסבוק שבה הוא עוזר לגולשים למצוא מכרים משמעותיים מהעבר

הסיפור שמאחורי התמונה
צילום: ingimage

קורונה. חתיכת משבר מטורף. אני חושב ומאמין שזה המשבר היחידי שקרה אי פעם שאי אפשר באמת להתחמק ממנו – לא משנה איפה אתה בעולם, ולא משנה במה אתה עוסק. גם אין חשיבות כרגע בן כמה אתה – בסופו של יום, מאה אחוז מהאנשים בעולם מושפעים מהנגיף.
מאותו יום בחודש מרץ, שבו מדינת ישראל הכריזה על סגירת השמיים, החלה אצלי האטה בעסק. אומנם אין שום קשר ישיר בין משרד החקירות לבין טיסות, אבל מאותו יום, למשך שלושה חודשים שלמים, לא קיבלתי ולו טלפון אחד מלקוח פוטנציאלי. אף אחד לא היה צריך יותר את השירותים שלי. כולם הצליחו לשים את הבעיות האישיות שלהם בצד, כדי להתמודד עם חוסר הוודאות שנוצר. דבר מובן לגמרי.
למרות כל ההקדמה, ותודה לאל, אני לא נכלל בין המובטלים או בין העסקים שנמצאים במצוקה. אני גם חושב שניצלתי כהלכה את הזמן הפנוי הרב כדי להגשים חלומות ישנים. הראשון והמשמעותי ביניהם היה סוף כל סוף לכתוב ספר, שעתיד לצאת לאור בתקופת החגים. בלי קשר, הקמתי אתר עסקי חדש וכתבתי תוכניות עבודה מסודרות ליום שאחרי המשבר. ובכל זאת, בשלב מסוים, התחלתי להרגיש ריק. ואקום.
בשלושים שנות קריירה אני לא חושב שהיה יום אחד בחיי שלא היה לי תיק פעיל "באוויר", והנה נגיף עקשן משנה את המציאות. אותו נגיף שמשנה סדרי עולם, מעיף חול לכל עבר כדי להקשות עלינו לראות את המציאות, וכאילו מחלק מחדש את הקלפים כדי לבחון החוסן האמיתי שלנו. זה לא רק חוסן רפואי, אלא כל חוסן אפשרי שקיים או לא קיים בנו. אני לא רגיל לא לעבוד. אפילו רוחנית, אני לא יכול לאפשר למוח שלי לא לטפל במשהו. לא לעזור למישהו. אני תמיד חייב להיות בפעולה.

סגירת מעגל
חוסר המעש הביא אותי לעשות משהו נועז. למדתי קצת את עולם הדיגיטל, ופתחתי את "קלוז'ר" -קבוצת פייסבוק משלי. בדיוק כמו השם של הספר שלי, שעתיד לצאת. קבוצה שבה אני (ועוד אנשים עם רצון טוב) – עוזר לאנשים לעשות קירוב חברתי, במקום ריחוק חברתי, על ידי מציאת מכרים משמעותיים מהעבר שלהם. ככה סתם. בחינם. רק כדי להתעסק עם משהו ולא להיות בחוסר מעש. מדהים איך הדבר הזה תפס תאוצה.
דרך הקבוצה הזאת הכרתי את לוטם. בחורה בת גילי, שאוהבת לקרוא המון. אין שבוע שעובר שהיא לא מבקרת בחנות ספרים בקניון, ורוכשת לה ספר אחד או שניים. תחביב יקר כשעושים אותו באופן קבוע. היא גם מנויה לספרייה הציבורית, אבל לא תמיד מצליחה להשיג ספרים חדשים ומבוקשים. כך למדה להכיר חנויות יד שנייה. במחיר של אחד היא מקבלת כמה, ובמצב טוב.
לפני כשבועיים היא עברה דירה ומצאה את עצמה ממלאת ארגזים בספרים שלה, כשלפתע תמונה ישנה נפלה מאחד הספרים המשומשים. לוטם מיד הבינה את הסיטואציה. זה היה ספר משומש שרכשה בחנות יד שנייה, שהבעלים הקודמים שלו השתמש בתמונה בתור סימניה ופשוט שכח אותה בפנים. בתמונה מצולמת אישה צעירה, ובגב התמונה כתוב "דודה חנינה ז"ל", עם ציון תאריך פטירתה.
אם יש משהו שמעורר סנטימנטים אצל לוטם זה תמונות. בטח אם הן ישנות. משהו בתמונה הזכיר לה קרובים שאיבדה בצעירותה, ומפה הגיעה המחשבה שאם התמונה הזאת הייתה שייכה לה, היא הייתה נרגשת מאוד אם מישהו היה מחזיר לה אותה. לכן היא פרסמה את המודעה בקבוצה שפתחתי.
אף שהפרטים נשמעים דלים, יש כיום אתרי אינטרנט שבהם ניתן לערוך חיפוש של נפטרים לפי שם פרטי ושנת הפטירה. תוך זמן קצר היה בידי את מקום קבורתה המדויק של חנינה, ועל מצבת הקבר רשום היה שמה המלא. היה לה שם פרטי ייחודי למדי, אבל שם המשפחה הוא אחד הנפוצים בישראל. בזכות ייחודיות שמה, היה קל לאתר את מספר הזהות שלה. עם זאת, שם משפחתה הנפוץ כל כך לא ממש עזר לי בחיפוש אחר קרוביה.

התרוממות רוח
כחוקר, מה שאתה בעיקר מבין ויודע, זה איך ואיפה מידע זורם. כמעט עבור כל תחום בחיים. זאת הסיבה שלחוקר מיומן קל יותר לאסוף אותו. הפעם בא לעזרתי גילה המבוגר של חנינה. בגיל כזה, סביר יהיה שילדיה מבוגרים גם, ומה שחשוב היה לי – זה שהם כנראה נולדו לפני קום המדינה. כי רק אז מסרו לתושבי המדינה את מספרי הזהות שלהם, כאשר כל משפחה קיבלה מספרים עוקבים אחד אחרי השני. כך שאם יש בידי את מספר הזהות של חנינה, המספר שבא אחריו יהיה שייך לאחד מילדיה וכן הלאה. ארבעה ילדים היו לחנינה. אחד מהם מתגורר באותה עיר שבה גרה לוטם, ומסתבר שכמה רחובות מקבילים מהכתובת שאליה עברה.
"דיברתי עכשיו עם אלי", סימסה לי לוטם. אלי הוא הבן הבכור של חנינה. היא לא יכלה להסביר את מידת ההתרגשות שהייתה בשיחה כל כך פשוטה. מידת התרוממות הרוח שחוותה הייתה לאין שיעור גם אם הצד השני לא היה משתף פעולה כל כך – היא הייתה חייבת את זה לעצמה. להבין שלא משנה מה קורה בעולם כרגע, או אם המצב בחוץ אמיתי או לא, או אם זאת מגיפה קטנה או גדולה, הרי שמה שלא ישתנה לעולם אלו האנשים, ולא משנה באיזה משבר הם יימצאו.
דווקא בימים כאלה, אנשים טובים עם רצון טוב – נרתמים ועוזרים יותר ויותר. והם מצליחים, אומנם לא בקלות, לשים בצד את האמונות, ההשקפות, הדעות הפוליטיות שלהם, ופשוט לחפש למי לעזור. זה תמיד היה מה שייחד את המדינה הקטנה שלנו, לעומת כל מקום אחר בעולם. זאת הסיבה שאין לנו מקום אחר אלא רק כאן. גם אם מדובר בדבר פעוט, כמו לעשות מאמץ כדי להחזיר תמונה אבודה, שאולי משמעותית וסנטימנטלית, ואולי לא, לבעליה החוקיים.

הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות", טל' 03-5322520. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. שמות הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות

כתבות נוספות בטורים אישיים

0

הפלונטר של דוד

"הגעתי אליך דרך מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו", דוד ניסה להרגיע אותי, אבל הוא השיג בדיוק את ההפך. משפט הפתיחה...

טורים אישיים31 ביולי 2020    6 דקות
0

שחררו קצת את הרסן

בטבע אנו רואים תופעות שונות: הגוזלים גדלים בקן מספר שבועות, מחזקים כנפיים ועפים; גורי חתולים צמודים לאם עד גיל חודשיים-שלושה...

טורים אישיים31 ביולי 2020    4 דקות

כתיבת תגובה