מגזין רמת גן

פאפעג'ינה במרוקאית זה בצק שלא תפח

מגזין רמת גן11 ביולי 2019    4 דקות
0

ימימה היא הגיבורה החולמנית בהצגה "פאפעג'ינה", שבה חושפת הבמאית, המחזאית ותושבת רמת גן חנה וזאנה גרינולד את ימי ילדותה בשכונה היפואית של שנות ה-70 • ההצגה תעלה לצד שלל מופעים נוספים בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי בבאר שבע

פאפעג'ינה במרוקאית     זה בצק שלא תפח
ואזנה גרינולד. שמה את האישה המזרחית במרכז ׀ צילום סיגל בלייר-גת

מכירים את הילדים האלה, החולמניים והשקטים, עם החיוך המרחף, שתמיד נראה כאילו האירועים חולפים לידם והם לא ממש לוקחים בהם חלק? אז במרוקאית יש להם כינוי – פאפעג'ינה. כלומר, בצק שלא תפח. דימוי כל כך מדויק, אם חושבים על זה. כך קראו לימימה, גיבורת ההצגה "פאפעג'ינה" של הבמאית, המחזאית, היוצרת ותושבת רמת גן חנה וזאנה גרינולד, אשר תעלה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי בבאר שבע.
שבעה שחקנים על הבמה משחקים דמויות שונות בשכונה היפואית שבה גדלה וזאנה גרינולד: ימימה והוריה, השכנים העולים החדשים, השכן הערבי. לאורך המחזה הם מבשלים, ועל הכיריים מבעבעים סירים, משל הם סמל למערבולת הרגשות והיצרים שרוחשת בתוכם, כשוזאנה גרינולד עצמה מלווה אותם כמספרת הסיפור.
עד כמה זהו מחזה אוטוביוגרפי?
"בימימה בת ה-11, גיבורת ההצגה, יש הרבה ממני וגם הרבה מעצמה. גם היא, כמוני, גדלה ביפו בשנות ה-70, ילדה חולמנית, עם התבוננות אחרת על העולם, ובתוכה היא הר געש סוער של יצרים ותשוקות", אומרת וזאנה גרינולד. השחקנים שאיתה על הבמה מלווים אותה במסע שמשלב גילוי מיניות, אהבה, יחסים בין גברים לנשים, כוחניות ויחסים עם השכנים הערבים ומהעדות השונות. זהו סיפור חשוף ואינטימי, שבו אף מתואר רומן בין אמה של ימימה לבין הפועל הערבי, מה שגרם לאמה של וזאנה גרינולד לסנן תוך כדי ההצגה שבה צפתה: "איזה שקרים את מספרת כאן".
"הסברתי לה שהרומן הוא מטאפורה לרומן שלה עם התרבות הערבית שבה גדלה, שעדיין חיה ובועטת בתוכה ונחנקת במסתרים בחברה הישראלית שכופה עליה ללמוד עברית ולאמץ סגנון חיים מערבי". ועדיין, ההורים שלה, לדבריה, כיבדו אותה, סמכו עליה וקיבלו באהבה את הבחירות שלה, גם כשהתגייסה לצבא ועברה לגור בקיבוץ.
באיזה בית גדלת?
"גדלתי בשכונת עולים ביפו, בת למשפחה שעלתה לארץ ממרוקו. כמקובל אז, הבית היה פטריארכלי, עם אבא שעבד ברכבת והיה המפרנס ואמא עקרת בית. ועדיין, היא זו שאחזה במושכות וניהלה את הבית ביד רמה. היחסים ביניהם לא היו פשוטים. אבא הפנים את הדיכוי של החברה הישראלית כלפיו כמזרחי, בעוד אמא היא מרדנית. אני מאמינה שממנה קיבלתי את קווי האופי שלי".
כאקט חריג נוסף, בהתחשב בסביבה שבה גדלה, כשעזבה את הקיבוץ פנתה ללימודי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. "ניקיתי שלושה בתים ביום כדי להתפרנס בזמן הלימודים, ואז השותפה שלי לדירה מצאה לנו עבודה בדוכן למכירת תעודות הומוריסטיות בדיזנגוף סנטר. מי שהמציא את התעודות האלה הוא היום בעלי, ואז – סטודנט למתמטיקה, אשכנזי, מסורתי, בן לניצולי שואה, שהסכים לחכות עד שאהיה פנויה".

מקורות היצירה והעשייה

עם פרויקט הגמר שלה השתלבה בעבודה בתיאטרון קהילתי, ועבודותיה זכו בהכרה חברתית, אך לא אמנותית. שנתיים אחר כך נולדה בתה הבכורה ירדן, ואחריה נולדו נעמה ושירה. "דווקא הטוטאליות שבאמהות, הביטול העצמי מול הצרכים של מישהו אחר, דחפו אותי לכיוון היצירה והמימוש העצמי. הבנתי שאני חייבת לעשות את זה, על חשבון האמהות הטובה שלי ושביעות הרצון של הילדים שלי. ואני מאמינה שזה גם לטובתם. כיום, העבודה שלי מדברת על קיפוח, על מזרחיות, על נשים. אף שבורכתי ואני 'פריבילגית' באופן מוחלט, אני רואה את האפליה והדיכוי. אני מחפשת, ולא רואה ייצוג לזהות שלי, לא בטלוויזיה ולא בתיאטרון".
כיוצרת, פמיניסטית ומזרחית, לתפיסתה היא תורמת באמצעות האמנות שלה את תרומתה לשינוי השיח בחברה הישראלית. "אני מביאה לבמה טקסטים והצגות שהקהל זקוק להם, ודרכם הוא חווה את העבר שלו, זה שהתבייש לספר עליו".
במקביל לעבודתה כאחראית על קשרי הקהילה בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, שבע הצגות שביימה וכתבה ממשיכות לרוץ: "פאפעג'ינה", "סוף על הקטינו", "פרחה שם יפה", "יולדות", "ותהר ותלד", "פנינה לב נייר" ו"עבריה". "אני אישה שהיא תיאטרון שלם", היא אומרת, "וההצגות שלי מפזרות רעיונות ומחשבות בכל רחבי הארץ ובכל בתי הספר, המתנ"סים, חוגי התיאטרון והתיאטרונים שאליהם הן מוזמנות. למרות ההצלחה ברחבי הארץ ומאחר ואני תושבת רמת גן, החלום שלי למצוא בית לתיאטרון אקטיביסטי ברמת גן".

עיסוקים נוספים בשיח הציבורי

לצד העיסוק שלה בזהות האישה המזרחית, היא מביימת בימים אלה את ההצגה "שריקה", שתעלה בתיאטרון הקאמרי ועוסקת דווקא בשואת יהודי אירופה, בעקבות פנייתה של המחזאית הדר גלרון. "זוהי הצגה מכמירת לב ומרגשת, על אישה שאמה הייתה המזכירה של מנגלה. "הדר גלרון, שהיא גם השחקנית, מציירת על עצמה במהלך ההצגה את הכאבים ואת התחנות שבדרך. התחברתי אליה כמו שהתחברתי לסיפור הכואב של חטופי תימן, שאותו ביטאתי בהצגה 'יולדות'. שתיהן אינן תמונות ילדותי, אבל הסיפור שהן מביאות נוגע עמוק בנשמתי".

כתבות נוספות במגזין רמת גן

0

המלצות להתמודדות עם חרדה

נוכח המשך ירי הטילים לעבר שטח ישראל ד"ר טל ברגמן לוי ממליצה בימים כמו היום, להיות קשובים לאנשים שסביבהו, אם...

מגזין רמת גן12 בנובמבר 2019    דקה אחת
0

תחל ארוחת ראש השנה על הזדמנויותיה

שנה חדשה, התחלות חדשות בתחומים שונים כמו עבודה, מעבר דירה, שינוי בסטטוס המשפחתי, הרחבת המשפחה יכולה להביא איתה רגשות מעורבים...

מגזין רמת גן29 בספטמבר 2019    4 דקות

כתיבת תגובה