מגזין פתח תקווה

חזרה לאסון הבונים

מגזין פתח תקווה1 במאי 2019    3 דקות
0

ליאת לידה-סנדומיר כתבה ספר ("פתאום הכול השתנה") על התאונה שבה נספו 19 תלמידים מפתח תקוה כשרכבת התנגשה באוטובוס שלהם • "המטרה שלי בספר הייתה לחזור 34 שנה לאחור ולהשיב לחיים בני נוער שנקטפו בדמי ימיהם"

חזרה לאסון הבונים
צילום: סתיו שחר

אסון הבונים, שהתרחש ב-11.6.1985, הוא אחד האירועים המזעזעים שנחקקו בזיכרון הלאומי. בתאונה בין רכבת לאוטובוס שנתקע על המסילה נהרגו 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה, נהגת האוטובוס ואם מלווה.
כעת, יותר משלושה עשורים אחרי האסון, חוזרת ליאת לידה-סנדומיר אל היום הדרמטי ומציגה בספר חדש, "פתאום הכול השתנה", את ההווי של הטיול ואת רוח הנעורים שנקטעה באחת. הסיפורים המוצגים בספר – פרי תחקיר שערכה הסופרת עם בני משפחותיהם של הילדים וחבריהם לחטיבת הביניים ברנר בפתח תקוה.
ליאת לידה-סנדומיר: "לפני כמה שנים פנתה אליי נירה ברקאי, חברתם של הנערים מכיתה ז' 12 שהייתה עדה לאסון. היא שיתפה אותי בצורך שלה לסגור מעגל ולבטא את מה שעבר עליה ועל חבריה. היא ביקשה ממני שאכתוב ספר, אבל לא עוד פרויקט הנצחה, אלא ספר עלילתי לבני נוער שיחזיר לחיים את חבריה".
ליאת, שהייתה ילדה בעת האסון וזוכרת אותו היטב, נפעמה מהחזון של נירה. "עבורי, בת לאב ניצול שואה שנפטר כשהייתי בת 11, חילוץ זיכרונות הקבורים תחת צלו של האסון והוצאתם לאור דרך סיפור, היו סוג של שליחות. הזדהיתי עם הרצון להשמיע את קולם של מי שאינם עוד ולאסוף עדויות לגוף סיפורי נוכח וקיים".
גם העובדה שהנערים נהרגו בתאונת דרכים עזרה לליאת להתחבר לנושא. "בגיל 18 ניצלתי בנס מתאונת דרכים שבה כמעט איבדתי את חיי, ושממנה נולדה הזדהות נוספת עם הצורך להשיב מגע עם חוויית חיים צעירה ותמימה שנקטעה בפתאומיות כואבת".
ספרי לי על התחקיר שעשית לקראת הכתיבה של הספר ועל מה שלמדת מהאנשים שדיברת איתם.
"נפגשתי עם המשפחות השכולות ועם חברים בוגרי השכבה מחטיבת ביניים ברנר. בכל מפגש צפו זיכרונות מהאירוע הטראומטי עצמו. הזיכרונות של מה שקרה לפני האסון נותרו חלקיים ומעורפלים, עד כדי שכחה. כאן היה למעשה האתגר האמיתי של הכתיבה: לשחזר עולם שלם של חוויות נעורים שקדמו לאסון, כדי שהילדים האלה לא יהיו רק מצבות, אלא גיבורים בשר ודם, עם אהבות נעורים, שמחת חיים ואכזבות, כמו כל בני נוער".
ליאת שחר, שהפיקה את ההוצאה לאור של הספר, היא אחותו של אמיר שנהרג באסון. "כשהתאונה התרחשה הייתי בת 16 ויום אחד. מאז אני לא חוגגת יום הולדת", מספרת ליאת שחר, מורה לכימיה בתיכון בן צבי בקריית אונו. "ההורים היו בחו"ל, ואני עברתי כל מה שקרה באותן שעות ובאותם ימים לבד, אומנם עם תמיכה רחבה של חברים ומשפחה, אבל עדיין לבד. את ההורים איתרו רק כעבור שלושה ימים, ואז הם חזרו לארץ, כך שאת אחי אמיר ז"ל קברו כמעט שבוע אחרי התאונה".
נירה ברקאי (אז נירה שמואל) הייתה עדה לתאונה, שהתרחשה שלוש שנים אחרי שאחיה נהרג במלחמת לבנון. "הייתי בת 10 כשטעמתי את טעמו המר של השכול. עם זאת, ולמרות הכאב והקושי, סיימתי בית ספר יסודי ועליתי עם כולם לחטיבת הביניים ברנר. למדתי בכיתה ז' 11. את התלמידים של ז' 12 הכרתי במסגרת שיעורים משותפים, בהפסקות, וכן 13 מתלמידי ז' 12 היו בוגרי גורדון (ביה"ס היסודי שבו למדתי), והייתי נפגשת עמם במסיבות ובחוגים. אומנם לא הייתי חברה טובה, אך במסגרת מעגל החברים הרחב".
רחלי שקד, ילידת 1975 מפתח תקוה, היא אחות שכולה. "בשנת 1985 נהרג אחי דביר ורובל באסון הבונים והותיר אותנו – ההורים, אח ואחות – עם הזיכרונות וההתמודדות עם השכול. כך הכרתי את ליאת שחר. שתינו 'שותפות לגורל'. אני ילדה והיא נערה צעירה, שהתחברה מאוד לאמא שלי והפכה לבת בית אצלנו. החתונה של ליאת הייתה אירוע השמחה הראשון זה שנים שהשתתפנו בו".

כתבות נוספות במגזין פתח תקווה

0

פארק אוחיון נפתח

חמישה חודשים מאז שנכנס לתפקידו מילא ראש העירייה, רמי גרינברג, את התחייבותו מישיבת המועצה הראשונה בה הבטיח לקרוא לפארק הגדול...

מגזין פתח תקווה14 במאי 2019    2 דקות
1

אחיות הקהילה, נעים להכיר: אירית דרוץ

שם מלא: אירית דרוץ, פתח תקוה גיל: 35 מצב משפחתי: נשואה + 2 תפקיד: "אחות מוסמכת במרפאת סכרת במרכז 'שניידר'...

מגזין פתח תקווה12 במאי 2019    דקה אחת

כתיבת תגובה